פסק-דין בתיק ע"פ 1932/04

השופטת א' חיות:

1.        שבעה עשר בני אדם קיפחו את חייהם בפיגוע התאבדות שהתרחש ביום 5.3.2003 בשד' מוריה בחיפה, בעת שאוטובוס של אגד התפוצץ על יושביו בצהרי היום. כחודש לאחר מכן, הוגש כתב-אישום נגד המערער בבית-המשפט המחוזי בחיפה ובו יוחסו לו עבירות של קשירת קשר לסיוע לאויב במלחמה, קשירת קשר לרצח, חיפוי וכן אי מניעת פשע. תמצית העובדות הצריכות לעניין כפי שפורטו בכתב-האישום היא זו:

           המערער ואחיו איסמעיל התגוררו בחיפה. אחיהם חאפז התגורר בחברון ונטל חלק בפיגועים שונים נגד חיילי צה"ל, כפעיל צבאי של ארגון החמאס. על פעילותו זו סיפר חאפז למערער עוד באוקטובר 2002. המערער ואיסמעיל ביקשו אף הם ליטול חלק בפעילות חבלנית עוינת ורקמו תוכנית לבצע פיגוע התאבדות משותף בכוונה לגרום למותם של יהודים. תוכנית זו לא הוצאה אל הפועל ובמאמר מוסגר יצוין כבר עתה כי בגין הגייתה של תוכנית זו הועמד איסמעיל לדין בנפרד והורשע על-פי הודאתו בעבירה של קשירת קשר לסיוע לאויב במלחמה. שלא כאיסמעיל, לא תם חלקו של המערער בכך. המערער קיים פגישה עם חאפז בחברון בחודש פברואר 2003. באותה פגישה ביקש חאפז את עזרתו של המערער לצורך ביצוע פיגוע התאבדות בחיפה והמערער הסכים. בפגישה נוספת שקיימו השניים ביום 1.3.2003 בירושלים, עדכן חאפז את המערער בפרטי הפיגוע המתוכנן בציינו כי הוא - חאפז - יוביל את המחבל במשאיתו מחברון לנקודה מוסכמת ומשם יסיע אותו המערער אל מקום הפיגוע. המערער, מצידו, העלה באותו שלב הצעות לגבי מקום מתאים לפיגוע. ביום 4.3.2003 קיימו חאפז והמערער שיחה נוספת בטלפון ובה הודיע חאפז למערער כי המחבל המתאבד, אשר כונה באותה שיחה "מכונת הכביסה", יגיע לישראל למחרת היום במטרה לבצע את הפיגוע המתוכנן והמערער השיב לחאפז כי "מבחינתו זה בסדר". למחרת היום הסיע חאפז את המחבל המתאבד מחמוד קוואסמה, תושב חברון, מחברון לחיפה. המערער לא נטל חלק בהסעת המחבל, אך סמוך לפני הפיגוע שוחח עם חאפז בטלפון והבין ממנו כי המחבל המתאבד נמצא עמו וכי הם בדרכם לבצע את הפיגוע. למרות זאת לא דיווח המערער לאיש אודות הפיגוע שעתיד להתרחש ולא פעל באופן סביר כדי למנוע את התרחשותו.

           בסביבות השעה 14:00 עלה המחבל המתאבד על האוטובוס שהיה עמוס נוסעים ופוצץ עצמו עליו. כתוצאה מן הפיצוץ קיפחו את חייהם, כאמור, שבעה עשר בני אדם ורבים אחרים נפצעו.

2.        ביום 29.9.2003 קבועה הייתה ישיבת הוכחות בתיק הנדון בפני בית המשפט המחוזי בחיפה, אך באותו שלב הודיעו הצדדים לבית-משפט כי הגיעו להסדר טיעון. בהתאם להסדר שהושג, תוקן כתב-האישום ונמחקו ממנו העבירות של קשירת קשר לרצח ואי מניעת פשע. עובדות כתב-האישום אשר יוחסו למערער נותרו ללא שינוי והוא הודה בהן והורשע על פי הודאתו בשתי העבירות הנותרות, דהיינו: בקשירת קשר לסיוע לאויב במלחמה ובחיפוי. לאחר ההרשעה, עתרו נציגי המשפחות השכולות לביטול הסדר הטיעון בטענה כי לא היה מקום למחוק מכתב האישום את שתי העבירות שנמחקו. בית-המשפט דחה את הבקשה וקבע מועד נדחה לשמיעת הטיעונים לעונש, על-מנת לאפשר קבלת תסקיר של שירות המבחן בעניינו של המערער. הטיעונים לעונש נשמעו ביום 4.1.2004 ועל-פי בקשת התובעת השמיעו את דברן באותו מעמד גם המשפחות השכולות.

3.        בית-המשפט המחוזי בחיפה (השופטים: י' דר, י' כהן וי' עמית) גזר על המערער ביום 12.1.2004 עונש של מאסר עולם בגין העבירות שבהן הורשע, בהדגישו את חלקו ותפקידו ב"שרשרת המוות". וכך כתב:

במלחמה שמנהלת המדינה נגד אויביה, יודעים אנו מי הם אויבי המדינה מבחוץ, אך אין אנו יודעים מי הם אלה המסייעים לאויביה מבפנים, והם חיים בתוכנו והולכים ביננו, צומחים בחממת הדמוקרטיה ונהנים ממנעמיה, אך בו בזמן חותרים תחתיה.

[המערער], המתגורר בלב ליבה של העיר חיפה, חבר לאויבי המדינה לסייע להם במלחמתם במדינת ישראל, הגם שהוא נושא תעודת זהות ישראלית. [המערער] בחר למלא פיו מים, ותחת שימלא חובתו האזרחית וידווח על המעשה הנורא האמור להתבצע, אפשר למחבל לבצע את הפיגוע ולהותיר אחריו שורה ארוכה של קורבנות...

           המערער אינו משלים עם העונש שנגזר עליו ומכאן הערעור שבפנינו. בערעורו טוען המערער כי בית-המשפט לא נתן משקל ראוי להודאתו וכן לחרטה שהביע. עוד טוען המערער, כי שופטי בית-משפט קמא הושפעו רגשית מן הטענות שהשמיעו בפניהם בני המשפחות השכולות, למרות הצהרת בא-כוח המשיבה כי אין למערער כל קשר עם הפיגוע הספציפי ולמרות שהמשפחות השכולות לא היו צד להליך. המערער מוסיף וטוען כי לא נטל כל תפקיד ממשי בהוצאת הפיגוע אל הפועל, וכי אשמתו היחידה הייתה שתיקתו או עצימת עיניו ואי דיווח על כוונות אחיו. על-כן, כך לטענתו, שגה בית-משפט קמא, כשהתייחס אליו כחוליה ב"שרשרת המוות".

4.        במקביל לערעור שהגיש המערער, הוגש ערעור נוסף בפרשה זו (ע"פ 2046/04, להלן: הערעור הנוסף). ערעור זה הוגש על-ידי משפחת פירסטטר, שבתם סמדר בת ה-16 הייתה אחת מקורבנות הפיגוע, והמערער צורף בו כמשיב. בערעור הנוסף (שנדחה בינתיים, ראו: פסק-הדין מיום 28.3.2005) עתרו המערערים מטעמים שונים לביטול פסק-הדין נשוא הערעור שבפנינו, ולהחזרת הדיון לבית-משפט קמא. במהלך הדיון שהתקיים ביום 22.2.2005 בערעור הנוסף, הודיע סנגורו של המערער (המשיב שם), כי בכוונתו לעתור לתיקון כתב-הערעור שבפנינו, ולכלול בו טענה נוספת שלא הועלתה בו לכתחילה ולפיה יש לבטל את הסדר הטיעון שהושג ולאפשר למערער לחזור בו מן ההודאה וכן להחזיר את הדיון לבית-משפט קמא על-מנת שתישמענה הוכחות בפרשה. נוכח דבריו אלה של הסנגור בערעור הנוסף, החליט המותב אשר בפניו נשמע אותו הערעור שלא להכריע בו בינתיים, על-מנת ליתן למערער שהות לעתור לתיקון כתב הערעור כהודעתו ועל-מנת לאפשר למותב זה להכריע בערעור כמתכונתו המתוקנת, ככל שיתוקן, כאמור (החלטה מיום 23.2.2005).

5.        בפתח הדיון שהתקיים בפנינו בערעור שבכאן, ביום 9.3.2005, התברר כי החלטה זו, שניתנה בערעור הנוסף, לא הגיעה לידי סנגורו של המערער ומכל מקום, לא הוגשה על-ידו בקשה כלשהי לתיקון הערעור למרות מה שהודיע. יחד עם זאת, חזר הסנגור והביע בפנינו רצון לתקן את הערעור ולהעלות מטעם מרשו טענות בדבר ביטול הסדר הטיעון וחזרה מן ההודאה. על-מנת לאפשר לסנגור להעלות טענות אלה מחד גיסא, אך בלא לגרום לדחייה של הדיון מאידך גיסא, הורינו באותו שלב על הפסקה בת שעות אחדות בדיון ועל חידושו בשעות הערב, ואפשרנו לסנגור להעלות את טענותיו הנוספות על הכתב ולהביאן בפנינו בו-ביום. הסנגור אכן הגיש באותו שלב בקשה בכתב לתיקון הודעת הערעור בה עתר לביטול ההרשעה ולהחזרת הדיון לבית המשפט המחוזי, והעלה בעניין זה מספר נימוקים. ראשית, כך טען הסנגור, "התביעה הטעתה ובכוונה את [הסנגור] עת שהגיעה להסדר מבלי לחשוף לפניו את המידע והראיות שלא נמסרו מקודם לסניגור ובגינ[ם] הוצאה תעודת חיסיון". עוד נטען כי המערער הודה בעובדות כתב האישום בלבד ולא באישומים שיוחסו לו, ולפיכך לא היה מקום להרשיעו בהם מכוח הודאתו. טענה שלישית אותה העלה המערער היא כי גם על פי העובדות שבהן הודה לא היה מקום להרשיעו בעבירה של חיפוי על-פי סעיף 95 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). זאת נוכח הוראת סעיף 95(ג) הקובעת, בין היתר, כי הוראות סעיף זה לא יחולו על אח של אדם שזמם או עבר את העבירה נשוא החיפוי. המשיבה, מצידה, לא התנגדה לעצם תיקון כתב הערעור, אך התנגדה לביטול הסדר הטיעון ולביטול ההרשעה, בטענה כי אין באיזה מן הנימוקים שהועלו כדי להצדיק את הביטול.

6.        לאחר שבחנו את הטענות שהעלה המערער בהקשר זה, אנו סבורים כי הצדק עם המשיבה. סעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי) קובע כך:

הודה הנאשם בעובדה, אם בהודיה שבכתב לפני המשפט ואם במהלך המשפט, רשאי הוא בכל שלב של המשפט לחזור בו מן ההודיה, כולה או מקצתה, אם הרשה זאת בית המשפט מנימוקים מיוחדים שיירשמו.

           הנה כי כן, על מנת להתיר לנאשם לחזור בו מהודאתו נדרשים "נימוקים מיוחדים", וכבר נפסק כי העובדה שעל נאשם נגזר עונש חמור מזה אשר ציפה לו, אינה מהווה, כשלעצמה, עילה לאפשר לו לחזור מהודאתו שניתנה במסגרת הסדר טיעון (ראו והשוו: ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראלפ"ד נז(1) 577; ע"פ 945/85 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד מא(2) 572, 579; ע"פ 5622/03 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). עוד נפסק בהקשר זה כי:

היתר כאמור יינתן בנסיבות חריגות, בהתקיים פסול בהודיה עקב פגם ברצונו החופשי ובהבנתו של הנאשם את משמעות הודיתו, או אם ההודיה הושגה שלא כדין באופן המצדיק פסילתה

(ראו: ע"פ 1958/98 הנ"ל. ראו עוד: ע"פ 763/03 שמואל נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 5622/03 הנ"ל; והשוו: ע"פ 3754/91 מדינת ישראל נ' סמחאת פ"ד מה(5) 798)

           האם מתקיים במקרה שלפנינו "נימוק מיוחד" שמכוחו יש להתיר למערער לחזור בו מהודאתו? טוען המערער כי התביעה לא חשפה בפניו את המידע והראיות שבגינם הוצאה תעודת חיסיון, וכי בשל כך יש לראותה כמי שנהגה בתחבולה והטעתה אותו בעת שהגיעה עמו להסדר טיעון. טענה זו, אין לה בסיס. הסדר הטיעון הושג חמישה ימים לאחר שהוצאה תעודת החיסיון ולאחר שהסנגור ידע כי קיימות ראיות שלא הוצגו בפניו מכוח אותה תעודה. הסנגור, מצידו, לא נקט בהליך של עתירה לגילוי ראיה (מכוח סעיף 44 לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א-1971), שהיה פתוח בפניו והעדיף, משיקוליו, להגיע להסדר טיעון, שאכן הושג. נוכח סדר ההתרחשויות המפורט לעיל, הטענות בדבר הטעיה ותחבולה מוטב היה להן שלא נטענו משנטענו. אשר לטענה בדבר הודאת המערער בעובדות כתב האישום ולא באישומים שיוחסו לו. טענה זו בטעות יסודה, שהרי על פי חוק סדר הדין הפלילי לעולם מודה הנאשם בעובדות ולא באישומים (ראו: סעיפים 123, 152-155 לחוק). הטענה השלישית שהעלה המערער ולפיה לא ניתן היה להרשיעו בחיפוי נוכח הוראות סעיף 95(ג) לחוק העונשין, הועלתה בפני בית-משפט קמא ובצדק נדחתה על ידו. אכן, המחבל המתאבד, מחמוד קוואסמה לא היה אחיו של המערער, ומכאן שהסייג לעבירת החיפוי, הקבוע בסעיף 95(ג) לחוק העונשין, אינו מתקיים לגבי המערער. מכל הטעמים שפורטו, אנו דוחים את הבקשה לביטול ההרשעה ולחזרה מהסדר הטיעון ומן ההודאה.  

7.        אשר לחומרת העונש. נוכח הוראת סעיף 41 לחוק העונשין, עונש מאסר העולם שהוטל על המערער משמעו - עשרים שנות מאסר. האם החמיר בית המשפט עם המערער בגוזרו עליו עונש זה?

           איננו סבורים כך.